בלעדיו אין ארוחה -סכו"ם

שנים חלמתי על זה, שיהיה ליח בית גדול שאוכל לארח בו את המשפחה והחברים. והנה הגיע הרגע והבית הגדול והנעים פתוח וממתין לאורחים שיגיעו.

הכל כבר מוכן, הסירים על האש, הסלטים שנקצצו זה עתה עומדים ומחכים לתיבול שלהם, המפה פרוסה על השולחן ואפילו בקבוק יין אחד כבר פתחתי ומזגתי לי כוס יין.

נותר רק לסדר את השולחן. אני מוציאה את הצלחות היפות והכוסות, אך אבוי מגלה לפתע כי אין לי מספיק סכו"ם לכל האורחים.

איך זה קרה ששכחתי את הדבר הכי חשוב, הלא בלי סכו"ם לא ניתן לארח ארוחת שישי.

חשבתי במהירות מה עושים, מבחינתי סכו"ם חד פעמי לא בא בחשבון. אחד הדברים שאני לא אוהבת זה שמגישים בארוחות סכו"ם חד פעמי שאי אפשר באמת לאכול אתו , בטח לא לחתוך אתו ובטח לא להנות מהאוכל עם סכו"ם חד פעמי.

אז מה בכל זאת עושים אני חושבת לי, את השכנים אני עדיין לא מכירה, ונראה לי קצת מוגזם לדפוק על דלת השכנה ולהגיד שלום נעים מאוד אנחנו השכנים החדשים ומארחים היום לארוחת שישי, אולי אפשר להשאיל מכם סכו"ם?

בעודי חושבת על פתרון, שכלל קפיצה זריזה לחנות הפתוחה הקרובה שלא תעזור לי ככל הנראה כי לבטח לא אמצא שם סכו"ם, נשמעה דפיקה בדלת.

ההורים שלי הקדימו והגיעו ראשונים, נכנסים ומתפעלים מהשולחן הגדול והערוך.

אמא שלי מביטה מבט חטוף על השולחן ומגלה כי חסר משהו. בלי מילים היא ניגשת אלי ומוסרת לי קופסה גדולה ומהודרת. זה בשבילך מתוקה, תתחדשי היא אומרת.

אני מביטה בה בפליאה ופותחת את הקופסה. בתוכה נח לו סט סכו"ם כסוף ונהדר.

אבל איך? איך ידעת? אני שואלת את אמי, אבל את התשובה שלה כבר ידעתי…אמא יודעת עניתי במקומה. מחוייכת סידרתי את הסכו"ם החדש על השולחן. השולחן ערוך ומושלם ממתין לאורחים שיגיעו.

כל כך הרבה שנים חיכיתי לרגע הזה, שיהיה לי בית משלי, מספיק גדול שאוכל לארח בו את האהובים עלי, את אלה שיודעים תמיד מה אני צריכה גם ללא מילים.